<h1>חדושי רבינו דוד בונפיל, תלמיד הרמב"ן — סנהדרין</h1>
<h2>דף ה.</h2>
[סנהדרין ע"ה ע"ב] מנין לעשות שאר הבא ממנו כשאר הבא ממנה. ג"ש היא זו ולמדין ואין משיבין מפני שמופנה מב' צדדים דהנה הנה וזמה זמה כולהו מייתרי, דאי לאו איכא למיפרך ולמ"ד שריפה חמורה מה לשאר הבא ממנה שכן אמה בשריפה תאמר בשאר הבא ממנו שאמו בסקילה. ולקמן דפרכינן הכי היינו דס"ד לאתויי מג"ש אם אמו [ו]ג"ש הא אוקימנא לבת בנו ובת בתו (שהם) [שהן] בשריפה כמו בת בנה ובת בתה ולא מצי למילף מילתא אחריתי כל היכא דאיכא למיפרך, דלא אמרי' למידין ואין משיבין אלא כדי לקיים דרשא לעיקר הג"ש אבל לאחר שיצא לנו ממנה דין א' אין לרבות מכח הג"ש כל זמן שיש להשיב. וכשתאמר מה ראית להוציא אם אמו ולרבות בת בנו וכו' לשריפה שהפירכא כך היה לאותו הדין כמו לזה. התשובה שיותר ראוי לפרש הדין בבת בנו ובת בתו שהזהיר בהן הכתוב (מפי') [בפי'] [מ]לרבות אם אמו לאסור, שלא שמענו אותה. תדע שהרי בתו לא נתרבית בכלל הג"ש (כדברי) [בדברי] הברייתא מפני שאין (איסורן) [איסורה] מפורש בתורה, שאם היתה בכלל (כדברי) [בדברי] הברייתא האיך שאלו לפנינו [בתו] מאנוסתו (מפ') [מנין], הרי אנו [למדין] ג"ש דהנה הנה זמה זמה, אלא שכוונת הברייתא אינה אלא להביא את בת בנו לשריפה מפני שנכתבו בפי', וזהו שאביי טרח להביא אותם בק"ו. ורבא שאמר אמר לי ר' יצחק וכו' אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה (וכו'), אין לך לומר שהוא חידש ג"ש זו (להדיא דק"ו) [להביא בתו] לשריפה שכבר נאמר עיקר הג"ש זו בברייתא ור"י לפי' הברייתא הוא צריך, וכן סדרו אותה למעלה. אלא ע"י שאין בכונת הברייתא להביא מן הג"ש אלא בת בנו וכו' שנאמרה בכתוב בא רבא להוסיף עכשיו שבתו בכלל הג"ש ואין להוציא אותה כמו שהוציאו אם אמו (וכולהו) [וכלתה] משום (סירכא) [פירכא], שדרך סברא הוא שהג"ש לכל ג' דורות [שלמטה] היא באה ואם תרצה להביא את אם אמו אין שומעין לך שג' דורות של מעלה מילתא אחריתי היא, ועוד שהפירכא בעצמה היא מאמו שהיא (בשריפה) [בסקילה] שהיא בג' דורות של מעלה. ומה שהקשו (בכולהו) [בכלתה] מאמו שהיא בסקילה אעפ"י שהכלה אינה בכלל ג' דורות של מעלה, זהו מפני שהג"ש עצמה לא בא אלא ללמד על שאר הבא ממנו כשאר הבא ממנה וכשאתה בא לחזור וללמוד על שאר הבא ממנה משאר הבא ממנו אין שומעי' לך במקום שיש פירכא, מ"מ אף בג' דורות של (מעלה) [מטה] שהג"ש וכח המופנה שלה שאין משיבין כבר נתקיים במה שלמדנו שאר הבא ממנו כשאר הבא ממנה, (ואם) [וגם] הוא למדנו (אלא) [לכל] (ל)ג' דורות של מטה כדברי רבא, וכדברי אביי לא לכל ג' דורות של מטה אלא לבת בנו ובת בתו (כנכנסו) [שנכתבו] בפי'. וכן הוא דעת אבוה דר' אבין שהוא טורח להביא (בתר) [בתו מאנוסתו] מדרשת דובת כהן, כך היא שיטת הסוגיא זו על נכון. והסתלק' הקו' שמקשים בתוס' האיך למדו שאר הבא ממנו משאר הבא ממנה [ד]שאר [הבא ממנו אם] אמו פטור. שלפי מה שפי' אפי' איתא להך פירכא לית לן למיפרך מידי (כל) [על] עיקר הג"ש כמו שאמרנו. וכ"ש שהקו' מעיקרא אינה למה לא הקשו תאמר בשאר הבא ממנו שאם (נמ') [אמו] פטור דהא תלמוד לאידך גיסא קפריך מה היא אם אמה חייב אף הוא אם אמו חייב.
<h2>דף יד:</h2>
[סנהדרין פ"א ע"א] דאמר ר' אבהו מודה ר"י באיסור מוסיף. כלומר אע"ג דפליג במתני' משום דלית ליה איסור כ[ו]לל [וסבר] דא"א שנעשה חמותו שידון בזיקה הא' שהיא א"א אעפ"י שהיא קלה, דלא אתי איסור חמותו ואזיל איסור א"א, ואעפ"י שהוא כולל שבשעת שנעשה חמותו נכלל בו איסור של זו שנעשית חמותו (ועל) [בתוך] שאר הקרובות של אשתו לית ליה לר"י איסור כולל. ואמרי' דמודה באיסור מוסיף כגון חמותו ונעשית א"א שהוא איסור מוסיף שניתוסף לה לאסור לכל העולם אלא שאין התוספת עושה בה כלום שכבר היה משום חמותו בשריפה שהיא חמורה. והיינו דא"ל [אדא] רבי בתרי קטלי קטלת לי, ולא מצית למימר דנפקא מינה לקברו בין רשעים חמורים, שהרי בדין חמותו שהיא בשריפה הוא נקבר בין רשעים חמורים כדתנן א' לנשרפין וא' לנהרגין.
